נהיגה בקלות ראש

נהיגה רשלנית / בקלות ראש

נהיגה רשלנית בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62 לתקנות התעבורה –

אם הואשמת בעבירה רשלנית או בקלות ראש, זה הזמן לשכור את שירותיו של עו"ד שהנו מומחה בתחום הדין התעבורתי. מדובר בעבירה אשר עונש המינימום עליה הנו פסילה לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים ואף במקרים רבים הרבה מעבר לזה, ענישה זו מלווה בקנס כספי כבד ולעתים במצבי קיצון אף עלולה להילוות במאסר בפועל או בעבודות שירות.

מדובר בדרך כלל בסעיף שנלווה לעבירה אחרת בכתב אישום בו המדינה מאשימה נהג אשר את העבירה שביצע, ביצע תוך זלזול בחוק ותוך כדי ידיעה כי העבירה שהוא מבצע עלולה לסכן את העוברים ושבים בדרך – בד"כ מדובר בעבירה מתמשכת שאיננה רגעית. ייתכן גם שביצוע העבירה תוך כדי אדישות לנעשה בדרך ולסכנות הטמונות בביצועה יגרמו לתביעה להאשים את הנהג בעבירה זו.

לדוגמא: נהג אשר חצה צומת באור אדום לנוכח העובדה כי לא שם דעתו לרמזור מאחר ושוחח בטלפון נייד תוך כדי נהיגתו (המדובר בדוגמא קיצונית, ייתכן מאוד שנהג יואשם בעבירה זו במקרים קלים הרבה יותר).

מה יש לעשות אם קיבלתי כתב אישום על נהיגה רשלנית בקלות ראש?

במצב דברים זה, בו נהג מקבל כתב אישום אשר מייחס לו נהיגה רשלנית בקלות ראש, אזי כדאי ורצוי שיתייחס לאמור בכובד ראש.

במצב דברים זה, רצוי מאוד לשכור שירותיו של עו"ד המתמחה בתחום התעבורה שכן קיים סעיף מקביל בחוק שבנסיבות מיוחדות ובתנאים מתאימים, עו"ד יכול לשכנע את התביעה לשנות את הסעיף מנהיגה רשלנית בקלות ראש לפי סעיף 62 לפקודות התעבורה לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה. המדובר בסעיף שנקרא נהיגה בחוסר זהירות – אומנם המשמעות נשמעת דומה אולם התוצאה שהחוק מצא לנכון שונה באופן משמעותי, שכן אין פסילת מינימום בהרשעה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה והענישה בד"כ הינה ענישה בדמותו של קנס כספי.

נהיגה רשלנית ובקלות ראש הם מצבים שבהם הנהג מסכן את חייו וחיי האחרים בכביש. הם מסוכנים ועלולים לגרום לתאונות דרכים קשות ואף מוות. אם אתם מרגישים שהייתם מעורבים בתאונת דרכים כקורבן של נהג רשלני, או כאשר נהגים רשלניים פוגעים בכם בצורה אחרת, ייעוץ משפטי יכול לעזור לכם להגן על זכויותיכם ולקבל פיצויים כדי להתאושש מן הנזקים. צוות עו"דים מיומנים יכול לייעץ לכם בכל שאלה של נהיגה רשלנית ולהיות לצידכם כדי להבטיח שתקבלו את הפיצויים והגיבוי שלכם.

להלן פסק דינו של כבוד השופט נ.טננבאום העומד על ההבדלים בין העבירות:

בית משפט לתעבורה ירושלים, תד 2136/05

בפני: כב' השופט אברהם טננבוים

תאריך: 05/04/2005

בעניין:

פרקליטות מחוז ירושלים המאשימה

ע"י ב"כ עו"ד גלפרין

– נ ג ד-

שוויקי מוחמד הנאשם

ע"י ב"כ עו"ד אבו-ליבדה

הכרעת דין

מבוא ומהלך הדיון

1.הנאשם, שוויקי מוחמד (להלן: "הנאשם"), הואשם בעבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה תשכ"א – 1961 (נהיגה ברכב בקלות ראש או ברשלנות), ובעבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (גרם נזק לאדם ולרכוש).

2.על נסיבות התאונה אין מחלוקת ונתארן בקצרה בקליפת אגוז. הנאשם נסע בכביש דו-מסלולי כשבכל מסלול שני נתיבים. הוא היה אמור לפנות שמאלה בצומת והמתין עד שהתנועה מולו תפסק. ואכן, הרכב שבא ממולו בנתיב השמאלי עצר באדיבותו ליתן לו זכות קדימה. אלא שהרכב בנתיב הימני ממול המשיך לנסוע. הנאשם לא שם לב לכך ולאחר שהרכב בנתיב השמאלי עצר נכנס לצומת ונגרמה התאונה.

3.ומכאן לפרטים בהרחבה. בתאריך 25.11.03 בשעה 9:00, נהג הנאשם ברכב מסוג "טויוטה" מ.ר. 09-326-40 (להלן: "הטויוטה"), ברחוב דרך חברון מכיוון דרך חטיבת ירושלים לכיוון דרך עמינדב. ברכבו נסעו עמו אשתו ושלושת ילדיו. באותו זמן נהג השוטר רונן רגב ברכב מסוג "סובארו" מ.ר. 89-058-92 (להלן: "הסובארו") ברחוב דרך חברון מכיוון תלפיות לכיוון מרכז העיר בנתיב הימני. ברכבו נסע עמו אביו.

4. הנאשם עצר את הטויוטה בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתו ואותת על מנת לפנות שמאלה לכיוון דרך עמינדב. רכב שנסע ממול עצר בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתו, על מנת לאפשר לטויוטה לפנות שמאלה. הנאשם פנה שמאלה בטויוטה והתנגש חזיתית עם רכבו בחזית השמאלית של הסובארו שנסעה בנתיב הימני מולו ולא עצרה. כתוצאה מהתאונה נפגעו קל כל נוסעי הטויוטה.

5 .בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 14.3.05 הודה הנאשם באמצעות סנגורו בעובדות אך לא הודה בסעיפי האשמה כנגדו. לטענתו עבר על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה אך לא על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. בהסכמה הוגש כל חומר הראיות לבית המשפט ונקבע תאריך להכרעת דין ליום 20.4.05 לשעה 9:00.

6.השאלות שבמחלוקת הן משפטיות והשאלה המרכזית היא על אלו סעיפים עבר הנאשם. לצורך כך נציג את הסעיפים הרלוונטיים ונסביר את הבעייתיות שבהם.

הסעיפים – סעיף 62(2) לפקודה ותקנה 21(ג) לתקנות וההשלכות הענישתיות

7.בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961, שעניינה חובתו של עובר דרך, נקבע:

"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך." (להלן: "התקנה" או "תקנה 21(ג)").

בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961, נאמר:

"נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה

לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המכסימלית שנקבעה;" (להלן: "סעיף 62(2)"

או "הסעיף").

8. יושם לב שאין הבדלים לשוניים כה גדולים. בתקנה נאמר " לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת" ובסעיף נאמר "נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות". בשניהם נאמר "קלות ראש" וההבדל הוא שבתקנה נאמר "בלא זהירות"לעומת"ברשלנות" שבסעיף.

9.אלא שלמעשה ישנן הבדלי ענישה משמעותיים ונסביר. בין שאר "סעיפי הענישה" שבפקודת התעבורה מופיע סעיף 38 הקובע עונש מינימום של פסילת רישיון נהיגה לפחות לשלושה חודשים: "על עבירה מן המפורטות בתוספת השנייה, שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש"

10.התוספת השנייה מכילה סעיפים לא מעטים וביניהם את סעיף 62(2) לפקודה, יחד עם תקנות אחרות לא מעטות מתקנות התעבורה. אולם אין היא מכילה את תקנה 21(ג) שהיא מעין תקנת סל.

11. נשאלת השאלה אם כן, אימתי נכנסת נהיגתו של נהג בגדר תקנה 21(ג) ומתי בגדר 62(2) לפקודה? האם נאמר כי אין הבדל בין השניים והמחוקק השאיר זאת באופן עיוור להחלטתה השרירותית של התביעה? או שמא יש הבדל בין הסעיף לתקנה? או שמא לאור המצב עלינו לפרשן זאת באופן שיימצא הבדל בין השניים? ואפילו שרירותי?

מדוע התעוררה כיום השאלה במלוא עוזה?

12. האמת היא ששאלה זו התעוררה בפסיקה בעיקר לאחרונה ומסיבות מעשיות מאוד. במשך שנים רבות וליתר דיוק עשרות שנים, הוספה לכל עבירה של גרימת תאונת דרכים גם עבירה בניגוד לתקנה 21(ג) של חוסר זהירות. זו הייתה עבירת הסל בכל המקרים שבהם לא הייתה תקנה ספציפית וגם כתוספת למקרים בהם הייתה תקנה ספציפית.

13.אלא שלאחרונה השתנתה המדיניות. במסגרת המדיניות החדשה של "הכה בנאשם ככל יכולתך" (שעל תוקפה ויעילותה יש פקפוקים רציניים), שינתה התביעה את מדיניותה. כיום מתבקש מהתובעים להאשים בנהיגה רשלנית על פי סעיף 62(2) בשרשרת שלמה של עבירות. זאת כשהמטרה המוצהרת בפרהסיה היא להכניס עבירות אלו לגדר עונש המינימום, לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט, ולהחמיר בענישה.

14. במקרה שלפנינו נציגת המדינה היא הפרקליטות שבדרך כלל לא עוסקת בתאונות מעין אלו. אשר לכן, מדיניותה איננה עקבית ולעיתים מזומנות תלויה בכותב כתב האישום שאיננו פרקליט קבוע אלא דווקא מתמחה הנמצא זמנית בפרקליטות.

15. לאור זאת, אין מנוס מפרשנות הולמת ליחס בין הסעיף לתקנה וכך נעשה.

עמדת הפסיקה – צריך להיות הבדל בין הסעיף לתקנה

16.בשרשרת פסקי דין קבעו בתי המשפט לתעבורה לאחרונה כי יש הבדל בין הסעיף לתקנה ונצטט רק כמה פסקי דין.

ב תד 10504/03 מדינת ישראל נ' ויצמן יובל בבית המשפט לתעבורה בעכו (לא פורסם) קבע כבוד השופט אלטר משה:

"לכאורה, העובדות המהוות עבירה של נהיגה ברשלנות דומות לעובדות המהוות עבירה של נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה. יחד עם זאת, מהעובדה שלעבירת הנהיגה ברשלנות קבע המחוקק עונש פסילת מינימום לתקופה של 3 חודשים ואילו לעבירת הנהיגה בחוסר זהירות לא קבע המחוקק עונש פסילת מינימום, ניתן להסיק שהמחוקק מאבחן בין המקרים בהם חוסר הזהירות ו/או הרשלנות אינם גבוהים, שאז בפנינו עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה לבין מקרים בהם מדובר במידת חוסר זהירות ו/או רשלנות גבוהים, שאז בפנינו עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה" (פיסקא 7 להכרעת הדין).

ב תד 13599/02 מדינת ישראל נ' בנטל גד בבית המשפט לתעבורה בת"א-יפו (לא פורסם) קבע כבוד השופט מאיר דרורי:

"בית המשפט קובע כי הנאשם אכן נושא באחריות לתאונה, ברם, דרגת רשלנותו אינה מגיעה לכדי נהיגה בקלות ראש על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה אלא אך ורק לדרגת חוסר זהירות, בניגוד להוראות תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה …"(עמ' 2 להכרעת הדין).

ב תד 13143/01 מדינת ישראל נ' ישראל דוד בבית המשפט לתעבורה בת"א-יפו (לא פורסם) קבע כבוד השופט מאיר דרורי:

"… בנסיבות אלה, לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה על סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה, סעיף המחייב התנהגות בדרגת רשלנות גבוהה, כגון: התעלמות מתנאי הדרך וכיו"ב." (עמ' 2 לפסה"ד).

17.חלק מפסקי הדין התייחסו דווקא ליסוד הנפשי כתנאי לסעיף 62 (2). על פי פסקי דין אלו ישנו יסוד נפשי שונה על פי הפקודה ועקרונית מדובר ביסוד נפשי הדורש רכיב גבוה יותר של מחשבה פלילית (ואין זה המקום להתפלפל בענייני היסוד הנפשי הנדרש בפלילים בכלל ובתעבורה בפרט) :

כך למשל, בתד 10343/99 מדינת ישראל נ' שק נועה בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב (לא פורסם) קבע כב' השופט ח. טובי כי "מה ראה המחוקק להחמיר בענישה (חובת פסילה של 3 חודשים) בעבירה על פי סעיף 62(2) לפקודה והעדרה של פסילת מינימום בעבירה על פי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה?

נראה איפה כי ההבדל בין שתי ההוראות הנ"ל הוא היסוד הנפשי. לאמור: על מנת שנהג פלוני יבוא בגדרה של העבירה על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, על התביעה להוכיח קיומה של מחשבה פלילית ולו בדרגה הנמוכה ביותר, להבדיל מתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה המצריכה הוכחת רשלנות (העדר מודעות) בלבד" (פסקא 14 לפסק הדין).

ב תד 1388/02 מדינת ישראל נ' הר לבן ורדית בבית המשפט לתעבורה בחדרה (לא פורסם) קבע כבוד השופט אביהו גופמן:

"על מנת להרשיע נהג בעבירה ע"פ ס' 62(2) לפקודה, על התביעה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, קרי פזיזות או מעשה רשלנות רבתי, המגיע עד קלות דעת, וזאת, להבדיל מתקנה 21 (ג) אשר אינה דורשת כתנאי להרשעה הוכחת יסוד נפשי כלשהו, אלא רשלנות בלבד. סעיף 62 (2) דורש כתנאי להרשעה מודעות לתוצאות המעשה."(פסקה 10 לפסה"ד).

ב תד 10157/02 מדינת ישראל נ' בראון ירון בבית המשפט לתעבורה בת"א-יפו (לא פורסם) קבע כבוד השופט מאיר דרורי:

"הוראת סעיף 62(2) רלבנטית אך ורק כשיש יסוד נפשי של פזיזות ולא בכל מקרה של רשלנות יש להשתמש בסעיף זה"(עמ' 1 מול האות ב').

ב תד 1318/01 מדינת ישראל נ' ירימי אבי בבית המשפט לתעבורה בחדרה (לא פורסם) קבע כבוד השופט אביהו גופמן:

"על מנת להרשיע נהג בעבירה ע"פ סעיף 62 (2) לפקודה על התביעה להוכיח קיום יסוד נפשי, קרי פזיזות או רשלנות רבתי המגיעה לכדי קלות דעת, וזאת להבדיל מתקנה 21 (ג) אשר אינה דורשת, כתנאי להרשעה – הוכחת יסוד נפשי כלשהו (אלא רשלנות בלבד). סעיף 62 (2) לפקודה נושא בחובו דרישה של כוונה פלילית דהיינו מודעות לתוצאות המעשה, שאם לא כן תישאל השאלה מה ההבדל בין הוראת סעיף 62 (2) לפקודה והוראת תקנה 21 (ג) לתקנות. ההחמרה העולה מסעיף 62 (2) מבוססת על הדרישה לקיום יסוד נפשי כאשר על התביעה להוכיח קיום מחשבה פלילית ולו בדרגה הנמוכה ביותר."(פסקא 7 לפסק הדין).

ב תד 2518/97 מדינת ישראל נ. משה קקון בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע (לא פורסם) קבעה כבוד השופטת רובין לביא:

"על פי מידת העונשים ניתן ללמוד כי המחוקק קבע 3 דרגות של רשלנות בדיני התעבורה:

א. הדרגה הנמוכה – נהיגה ללא זהירות או ללא תשומת לב מספקת.
ב. הדרגה הבינונית – נהיגת רכב בקלות ראש.
ג. הדרגה הגבוהה – נהיגת רכב ברשלנות.

ולתביעה ניתן שיקול הדעת אם קלות ראש תיכלל בדרגה הגבוהה או הנמוכה." (עמ' 4 לפסה"ד).

הפרשנות התכליתית הנכונה – מטרת הסעיף לשמש בנסיבות מתאימות ומיוחדות

18. לאור העמדות שהוצגו בפסקי הדין השונים ובהתחשב בפרשנות המתאימה לענייננו, נראה כי מטרת הסעיף בפקודה לשמש במקרים בהם יש עוד יסוד להחמיר מעבר לתקנה גופה. ונסביר כיצד הגענו למסקנה זו.

19. בראש ובראשונה יש לזכור את המסגרת בה אנו עומדים. פקודת התעבורה ותקנותיה נכתבו בזמן השלטון הבריטי. עד היום מכילה היא סעיפים לא מעטים העוסקים בשאלות איזוטריות כגון שיירות גמלים למיניהן (כדוגמת תקנה 139 לתקנות הגורסת כי "לא יוליך אדם בדרך שיירת גמלים אלא כשהם קשורים זה לזה בטור ערפי ובקבוצות של לא יותר מחמישה גמלים"). הפקודה והתקנות תוקנו פעמים רבות טלאים טלאים ולא בהכרח ישנו קשר אמיתי בין טלאי לטלאי. ניסיון לפרשנות הרמונית יכול ויראה מלאכותי (אם לא מגוחך).

20. אשר לכן, הפרשנות העדיפה תהיה הפרשנות התכליתית מעבר ללשונית. במקרה שלפנינו במיוחד שכן גם בסעיף וגם בתקנה מדובר על "קלות ראש". קשה לכן להניח שמדובר על סוגים שונים של קלות ראש. מאותה סיבה קשה לקבל את ההנחה כי השוני הוא דווקא ביסוד הנפשי הנדרש.

21. לדידנו, הסעיף חוקק למקרים שבהן התקנה איננה מספיקה ונסביר. בראש ובראשונה יש להאשים נאשמים על פי התקנות הרלוונטיות בפקודת התעבורה, וישנן כידוע הרבה כאלו. ישנן תקנות המופיעות בתוספת השנייה וישנן כאלו שלא. תקנות המופיעות בתוספת גוררות אחריהן עונש של פסילת מינימום וממילא אין מקום להשתמש בסעיף 62(2) לפקודה. לו רצה המחוקק לתת על תקנות אלו עונש של פסילת מינימום, היה מכניס אותן ישירות לתוספת. אין צורך שהתביעה תהווה מעין "מחוקק על" ותחליט בעצמה אלו תקנות יש להכניס ואלו לא. אשר לכן הכלל צריך להיות שהאשמה היא על תקנות התעבורה ועל אלו בלבד. זאת מבלי קשר למידת העונש הצמודה לתקנות ספציפיות אלו ואם הן מופיעות בתוספת אם לאו.

22. אלא שלעיתים התקנות בלבד לא מצביעות על חומרה מיוחדת בנסיבות המקרה הספציפי. לדוגמא, ייתכן ואדם נסע סטה ממסלולו ופגע ברכב המגיע ממול. סתם סטייה מהווה עבירה על תקנה שאיננה מחייבת פסילה, אולם במקרה שלנו הייתה חומרה מיוחדת שכן הנהג שוחח בפלאפון ללא דיבורית וכך נגרמה הסטייה. במקרים כגון אלו, ישנה הצדקה להחמרה ולהוספת הרכיב של הרשלנות על פי סעיף 62(2) המחייב ענישה מחמירה. ייתכן גם ותהיה חומרה של יסוד נפשי. למשל, מעבר באור אדום לכשעצמו איננו מהווה עבירה שיש בחובה עונש של פסילת מינימום. אולם בד"כ העוברים באור אדום עושים זאת שלא במתכוון אלא מתוך שגגה או רצון להספיק לעבור. אולם מי שבכוונה תחילה עובר באור אדום (למשל כדי להתחמק מניידת הרודפת אחריו), בוודאי ובוודאי יש כאן עניין של רכיב נוסף המחייבת את הרשלנות. שוב, אותה "תוספת יתירה" על המקרה הרגיל יכולה להתבטא ביסוד הנפשי או ביסוד העובדתי, אך צריכה להיות תוספת שכזו.

ומהכלל למקרה שלפנינו

23. לאור עיקרון זה, יש להתייחס לסוגיה שלפנינו. מדובר בתאונת דרכים שבה הנאשם היה אמור לפנות שמאלה ואף קיבל זכות קדימה מהרכב שהיה מולו בנתיב השמאלי (כיוון הרכב שממול). אלא שחוסר זהירותו התבטא בכך שלא שם אל ליבו שבנתיב הימני שבמסלול שממולו ייתכן וישנו רכב שלא שם לב אליו. היה עליו להיכנס עקב בצד אגודל וזאת על מנת לבדוק אם יש רכב שכזה במסלול הימני וזאת לא עשה.

24. אלא שבכל מקרה, אין מדובר פה ברכיב נוסף מעל לאמור בתקנות. אין מדובר כאן ביסוד נפשי חמור יותר או נסיבות חמורות יותר. מדובר בתאונה "שגרתית" למדי שיש תקנות תעבורה בעטייה, אך בוודאי אין יסוד נפשי או עובדתי חמור יותר. אשר על כן, לא היה מקום במקרה שלפנינו להוסיף את סעיף הרשלנות 62(2) לפקודה, ואני מזכה את הנאשם מסעיף זה.

25. אשר על כן מכח סמכותי על פי סעיף 184 לחסד"פ, אני מרשיע את הנאשם בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה (חוסר זהירות), עבירה שהסניגור ממילא הודה בה כבר בתחילה.

אחרית דבר

26.לסיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את הצדדים ולאור כל מה שכתבתי למעלה, החלטתי כדלקמן: סעיף הרשלנות 62(2) מיועד למקרים שבהם יש חומרה יתירה במעשה הנאשם, חומרה שיכולה להתבטא ברמת מחשבה פלילית גבוהה יותר או נסיבות עובדתיות חמורות יותר. רצוי במקרים מעין אלו גם כי התביעה תציין בפירוש בכתב האישום מהי אותה חומרה יתירה. אולם בשום פנים ואופן אין מטרת הסעיף להחליף את תקנות התעבורה הרגילות ולהיות מעין סעיף סל שרירותי לתביעה מעין "ברצונה מענישה וברצונה מוחלת".

במקרה שלפנינו, לא היה מקום להוספת סעיף זה ועל כן אני מזכה את הנאשם מעבירה על סעיף 62(3) ומרשיע אותו בעבירה על תקנות 21(ב) ו – 21(ג) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה אל:

פרקליט המחוז עו"ד אלי אברבנאל, פרקליטות המחוז, רח' עוזי חסון י-ם.

ראש ענף תביעות רפ"ק אפרת בורגנסקי, לשכת תביעות י-ם.

ראש מדור תביעות, סנ"צ אירית מור, אגף תנועה, משטרת ישראל, בית – דגן.

זאת משום שמדובר בשאלה עקרונית של מדיניות שדומה שמן הראוי שיגבשו עליה עמדה אחידה.

להודיע לצדדים כי המועד הקבוע 20.4.2005 בשעה 09:00 נשאר בעינו ובמועד זה יישמעו הטיעונים לעונש.

ניתנה בלשכתי בהעדר הצדדים ובהסכמתם היום יום שלישי 05 אפריל 2005

אברהם נ. טננבוים

שופט תעבורה

לחצו כאן למידע נוסף אודות עורך דין תעבורה בנתניה